שלום, נורמליזציה והגרעין הסעודי: האם כל זה הולך ביחד?
שמואל מאיר
תשכחו מסוגית גרעין איראן. הנרטיב הדומיננטי בשיח הישראלי על הסכם הגרעין "הרע" ופצצה איראנית "בתוך מספר שבועות" נדחק לפינה. את מקומו תפס שיח "השלום הסעודי". בימים אלה של דרמה והפיכה משטרית לערעור הדמוקרטיה הישראלית שמקדם נתניהו, ומולה תגובת נגד עוצמתית של הכוחות להגנת הדמוקרטיה בחברה האזרחית - בחר ראש הממשלה לרשום על שמו "פרק מורשת" בדמות חוזה שלום ונורמליזציה עם סעודיה. אבל בישראל כמו בישראל, עם מעטפת של עמימות, מסרים סותרים, וגם מיס-קונספציות.
מה גם ש"השלום הסעודי" מתגלה כנושא מורכב ומסובך. מתערבבים בו בעת ובעונה אחת סוגיות אסטרטגיות-גלובליות, גרעין איראן, הדיון הפלסטיני ושלום שתי מדינות והמצב הפוליטי הפנימי בישראל. כל אלה בבת אחת. במאמר היום ננסה לפענח את תמונת המצב הסעודית, להצביע על זיקות גומלין בין ההתפתחויות. ולהשיב על שאלה מרכזית: מה סיכויי ההיתכנות ?
הסיבוך הראשון נובע מתנאי כפול שמציבה סעודיה לארה"ב תמורת נכונותה להכיר בישראל ולחתום עמה על חוזה שלום והוא - חתימת ברית הגנה פורמלית עם ארה"ב במתכונת ברית נאט"ו וקבלת אישור אמריקני לפרויקט גרעין אזרחי רחב היקף שיכלול מעגל דלק גרעיני מלא והעשרת אורניום על אדמת סעודיה.
בשיח הישראלי ובדיווחים בתקשורת מתייחסים לנושא בקלות דעת מסוימת כאשר מדברים בלשון כללית על דרישה סעודית ל"תכנית גרעין אזרחית". הפרטים הם העיקר. במסגרת "תכנית לאומית לאנרגיה אטומית" מתכננת סעודיה לבנות 16 כורים גרעיניים אזרחיים לצרכי חשמל והתפלת מים. העשרת אורניום על אדמת סעודיה תוך ניצול מקורות אורניום עצמאיים בשטחה היא חלק בלתי נפרד ומרכיב מרכזי בדוקטרינת הגרעין הלאומית של סעודיה.
הדרישה הסעודית להעשרת אורניום בתחומה נמצאת בהתנגשות ישירה עם החוק האמריקני לשיתוף פעולה גרעיני - חקיקת סעיף 123 שאוסרת העשרת אורניום והפרדת פלוטוניום בשטחה של המדינה הרוכשת כורים גרעיניים מארה"ב. בנוסף דורשת ארה"ב מהמדינה הרוכשת לחתום על הפרוטוקול הנוסף של סבא"א לפיקוח חודרני ועמוק על אתרי הגרעין. זאת במטרה למנוע כל אפשרות למסלול צבאי לנשק גרעיני. החוק אמנם מאפשר לנשיא להעניק "פטור" מאיסור העשרת אורניום (מסיבות ביטחון לאומי) אך לשם כך נדרשת חקיקה מיוחדת של שני בתי הקונגרס. הממשלים האמריקניים עושים כיום מאמצים למסד את המודל של רכישת הכור הגרעיני האזרחי שהוקם באיחוד האמירויות: ויתור מרצון של המדינה הרוכשת על העשרת אורניום בתחומה בצירוף חתימה על הפרוטוקול הנוסף של סבא"א - ולקבוע אותו כ"סטנדרט הזהב" הגרעיני ביחסים בינלאומיים.
העניינים הגרעיניים עם סעודיה הסתבכו בשל אי-רצון לאמץ את ההגבלות האמריקניות. לא בכדי המגעים מול ארה"ב בעשור האחרון עלו על שרטון. לא זו בלבד שסעודיה התנגדה לחתום על הפרוטוקול הנוסף של סבא"א, היא גם אינה חתומה על הסכם פיקוח סטנדרטי של סבא"א SAFGUARDS כמו רוב מדינות העולם. עד היום חתומה סעודיה , למרות דרישות חוזרות של סבא"א, רק על הסכם מינורי עם סבא"א של "פרוטוקול כמויות קטנות"SQP שחל על מדינות שאין להן תכנית גרעין בכלל (למשל, מדינת פלסטין החברה באמנת NPT). בסעודיה אין מסורת ונוהלים של משטר פיקוח גרעיני קפדני.
מדיניות ארה"ב למניעת פרוליפרציה של נשק גרעיני נותנת לנו להבין כי קטנים הסיכויים שממשל ביידן יאשר לסעודיה להעשיר אורניום. ניתן להניח כי ישראל מודעת לקושי הסעודי להשיג העשרת אורניום על אדמתה. אך יתכן והיא חוששת כי ברגע האחרון עלולה לחול תפנית שלילית מבחינתה במשא ומתן הסעודי המתנהל מול ארה"ב - ובאיזשהו אופן תשיג סעודיה אישור להעשיר אורניום בתחומה. מה שעלול להתגלגל ולהתפתח בעתיד למסלול מסוכן של נשק גרעיני בסעודיה ולשמש טריגר לדרישה דומה של עוד מדינות. פתיחת תיבת פנדורה מזרח תיכונית של פרוליפרציה גרעינית תביא לאובדן המונופול הישראלי בתחום. מול תכנית גרעין סעודית בחסות ממשל אמריקני, תתקשה ישראל ליישם את "דוקטרינת בגין" וחופש הפעולה שהיא שומרת לעצמה בתחום הסיכול הגרעיני.
יתכן וכאן ההסבר למאמר דעה חריג שפרסם בשבוע שעבר שר החוץ הישראלי אלי כהן בעיתון וול סטרייט ג'ורנל בכותרת "קוריאה היא מודל לשלום במזה"ת". במאמר (שנכתב ככל הנראה במשרד ראש הממשלה) מציעה ישראל דרך מקורית להשגת השלום הסעודי: "לנדב" את ארה"ב שתחתום על ברית הגנה פורמלית עם סעודיה במודל של הסכם הגנה דו-צדדי עם דרום קוריאה ובכך לייתר את הצורך הסעודי בהעשרת אורניום בתחומה. על פי קווי המתאר של הרציונל הזה: מטרייה גרעינית אמריקנית לסעודיה תייצר הגנה והרתעה מול איראן ובה בעת תחסוך מסעודיה את הצורך בהעשרת אורניום בתחומה. בראיית ישראל, זהו פתרון פלא רב שכבתי: גם השגת יציבות אסטרטגית אזורית, הרתעת איראן והרחקת סיכונים צבאיים אפשריים. וגם קידום השלום באזור, הכרה סעודית בישראל וחתימת הסכם שלום בין שתי המדינות.
כאן מגיעים לסיבוך השני שמציב קושי לנורמליזציה ושלום עם סעודיה. חוזה ברית הגנה פורמלי הוא עניין רציני ביותר. סוגיה של מלחמה ושלום ביחסים הבינלאומיים ולא צורך פוליטי מזדמן. לא בכדי נדרשת הסכמה ברוב של שני שליש (67 קולות) לאישור בסנאט של מחוייבות כמעט אוטומטית להפעלת צבא ארה"ב בזירות רחוקות. לארה"ב יש רק ארבעה חוזי ברית הגנה דו צדדיים, וגם הם נחתמו במלחמה הקרה נגד האיום הסובייטי: עם יפן, דרום קוריאה, פיליפינים ותאילנד. מעבר להרחבת ברית ההגנה הרב-מדינתית - נאט"ו - להגנת אירופה, לא חתמה ארה"ב מאז תום המלחמה הקרה על חוזי הגנה דו-צדדיים .
זאת ועוד: ה"הצעה הישראלית" וההשוואה של שר החוץ אלי כהן לברית הגנה במתכונת דרום קוריאה היא בעייתית כשלעצמה. העויינות ההיסטורית בין איראן וסעודיה בכלל אינה דומה למצב המלחמה בין הצפון והדרום בחצי האי קוריאה. דרום קוריאה היא דמוקרטיה, וסעודיה לא. לאיראן אין נשק גרעיני וצפון קוריאה היא מדינת נשק גרעיני שערכה ניסויים ופיצוצים גרעיניים. ומעל כל אלה, לא נראה כי ארה"ב תזדרז לערער את הדטנט שהתפתח לאחרונה בין סעודיה לאיראן והיציבות האזורית שעשויה להתפתח בעקבותיו. ארה"ב גם תתקשה להעניק מחוייבות אסטרטגית כמעט אוטומטית לסעודיה שפתחה רק בעשור האחרון במלחמה תוקפנית נגד תימן.
הסיבוך השלישי נובע מהפונקציה הלטנטית של רעיון הנורמליזציה והשלום הסעודי, והוא חשוב ומרכזי בראיית ארה"ב: יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני והחזרת פתרון שלום שתי מדינות לשולחן הדיפלומטיה העולמית. יוזמת השלום הסעודית לשלום שתי מדינות על בסיס קווי 67 שהפכה ליוזמת הליגה הערבית בשנת 2002 היא אבן יסוד בדיפלומטיה הסעודית. מדובר בהצעת השלום הכי נועזת שהציעו מדינות ערב לישראל. מה גם שהיוזמה הסעודית הסירה מעל הפרק את שיבת הפליטים למדינת ישראל. הם יחזרו למדינתם העצמאית בגדה המערבית.
השאלה היא: עד כמה תתעקש סעודיה על יוזמת השלום שלה במו"מ מול הממשל האמריקני ועד כמה יסכים ממשל ביידן לאמץ אותה? האם תהפוך יוזמת השלום הסעודית לנוסחה הבינלאומית הקבילה היחידה יחד עם החלטת מועצת הביטחון 2334 שקבעה כי הגדה המערבית מחוץ לגבולות מדינת ישראל הריבונית? היוזמה הסעודית במקום דיבורים כלליים וסיסמאות על תחליפים. במקום הסכמי אברהם (שאינם הסכמי שלום) והצעות ללא מחייבות לאוטונומיה? שאלות קריטיות במיוחד בימים אלה של הדרדרות המצב הביטחוני בגדה המערבית. יתכן וזאת הזדמנות האחרונה שעומדת לפני ממשל ביידן ומדינת ישראל בטרם פורענות. לפני הסלמה וגלישה לסיטואציה מלחמתית בגדה המערבית עם הקרנה אפשרית לירדן ומדינות נוספות באזור. ושאלת השאלות: האם תסכים ישראל לפתרון שלום על בסיס קווי 67 שהם קווי הסיום של מלחמת העצמאות 1949 והגבולות המוכרים והבטוחים שלה?
Shemuel Meir is an independent Israeli strategic analyst