בניגוד למה שחושבים אצלנו, המישור המדיני הוא שיקבע את תוצאות המלחמה בעזה
שמואל מאיר
יש כאן טעות אופטית. אינסוף הפאנלים והפרשנים באולפני הטלוויזיות מדי יום מדי שעה מאז התקפת החמאס יוצרים רושם כאילו הציבור בישראל מקבל מידע על מה שקורה סביבו. בתחום הצבאי אנחנו מקבלים מידע בזמן אמת בהיקף עצום כולל צילומי טלוויזיה מעודכנים של דובר צה"ל על המלחמה. אבל זה לא הסיפור המלא. ערפל קרב אינו מאפשר לנו לראות מה קורה בשטח עם שלוש אוגדות בצפון עזה. בניגוד לאזורי מלחמה אחרים בעולם, אין לנו סיקור עיתונאי בינלאומי והתמונה היא לא מלאה.
למשל, הסוגיה שמתעלמים ממנה: מה יעלה בגורלם של 900 אלף פלסטינים שהועברו על פי מפת "המסדרונות ההומניטריים" של דובר צה"ל מצפון רצועת עזה והעיר הצפופה עזה לאזור הדרומי? נדידת אזרחים בהיקף בלתי נתפס לשטח מצומצם שאינו מסוגל כנראה לקלוט אותם. גם לא ברור איך יוכלו לחזור לאזורי ההריסות לאחר שיושלם המהלך הצבאי לפירוז הצבאי בצפון עזה. מה שהביא כנראה להצעות מופרכות של פוליטיקאים בישראל של טרנספר "מרצון" של כמעט שני מיליון אזרחים פלסטינים מעזה. הצעות בלתי קבילות לחלוטין בקהילה הבינלאומית.
בתחום הסיקור המדיני והבאת המידע למודעות הישראלים הבעיה רק מחריפה. באולפנים מורגשת דומיננטיות של הכתבים המדיניים. במידה רבה הם הפכו לכתבים ל"ענייני משרד ראש הממשלה" שמתחרים ביניהם מי יהיה הראשון להביא את דף המסרים לאותה שעה. נתניהו מנצל את הסיטואציה באמצעות צוות דיגיטלי חשאי ומיומן שפועל בלשכתו מאחורי הקלעים. הצופים אינם רואים ואינם מודעים לקמפיין הנדסת תודעה של רעשים והסחות דעת שהם נתונים בתוכו.
המישור המדיני הוא שיקבע את תוצאות המלחמה. על מנת לפענח את התמונה המדינית באופן הקרוב ככל האפשר לעולם המציאות, נדרש על כן מהמשקיף המדיני והאנליסט, להפריד את רעשי הרקע של דף המסרים של נתניהו, להרחיק אותם מהדיון ולהצביע על אותות האמת בתחום המדיני.
בניגוד לרושם שנוצר בישראל, היום שאחרי כבר כאן. שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן היתווה אותו באופן מפורט במתווה אמריקני דו-שלבי בסיום פסגת המעצמות המתועשות הדמוקרטיות בטוקיו בשבוע שעבר. ארה"ב והשותפות האסטרטגיות שלה מחוייבות לזכותה וחובתה של ישראל להגנה עצמית. עזה לא תוכל לשמש עוד פלטפורמה לטרור. אבל מייד בהמשך, רשימת עקרונות ותנאים שחלקם בבחינת קווים אדומים לישראל במלחמה בעזה: אי-עקירה בכוח של פלסטינים בעזה גם לא אחרי המלחמה, בתום המלחמה לא יהיה כיבוש מחדש של עזה, לא יהיו עוד בלוקדה ומצור (ימי ויבשתי) על עזה, לא יהיה צמצום הטריטוריה של הפלסטינים בעזה.
רשימת הקווים האדומים של בלינקן מציבה את ישראל על מסלול התנגשות עם ממשל ביידן. התנאים של בלינקן הם בסתירה להצעות שהועלו בישראל ל"אזורי ביטחון" בשטח עזה במודל של דרום לבנון בעבר. במיוחד, וזה עלה בתשובתו של בלינקן לעיתונאי בטוקיו, מתנגדת ארה"ב לדרישת נתניהו ל"שליטה ביטחונית מלאה ללא הגבלת זמן" בעזה. באופן לא מפתיע, רשימת הקווים האדומים של בלינקן לא זכתה כמעט להתייחסות בשיח הפרשני באולפני הטלוויזיה בישראל ואזרחי ישראל שאינם קוראים פרשנויות רציניות בעיתוני הפרינט אינם מודעים להם. שרת החוץ של גרמניה, שותפה בכירה של ארה"ב בנאט"ו , השמיעה את רשימת הקווים האדומים של בלינקן מלה במלה כאן אצלנו בביקורה בישראל בשבוע שעבר.
זה לא הכול. בשלב השני ולאחר תקופת מעבר קצרה מציבה ארה"ב על השולחן את המרשם שלה לסיום המלחמה וסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני: שלטון פלסטיני בעזה (כאמור במלוא הטריטוריה שלה) במסגרת יחידה מדינית אחת עם הגדה המערבית תחת הרשות הפלסטינית. החידוש במתווה בלינקן הוא כפול. לא עוד אמירות אמריקניות אמורפיות על הצורך בשלום שתי מדינות אלא התייחסות פרקטית למדינת פלסטין עצמאית אחידה לצידה של ישראל (הוא השאיר פתוח את סוגית "המעבר הבטוח" בין שני חלקי הטריטוריה הפלסטינית). זאת, בדגש על מיידיות וצורך לפעול בדחיפות: "לא מחר, לא אחרי המלחמה אלא היום".
מתווה בלינקן הוא עדות, לכל מי שהיה זקוק לכך, להבנת מורת רוח האמריקנית מנאומו הרברבני של נתניהו בעצרת או"ם בספטמבר האחרון - חודש לפני התקפת החמאס הברברית על עוטף עזה - שעיקרו היה שלום עלי אדמות בלי הפלסטינים. נאום נתניהו למחיקת הסוגיה הפלסטינית מסדר היום העולמי תוך הדגשה יהירה של הוטו הישראלי על כל פתרון שתי מדינות, בכלל זה גם במסגרת הנורמליזציה עם סעודיה שעמדה אז במוקד השיח העולמי.
אלמנט הזמן של בלינקן הוא קריטי. אין בידינו פרטים על המתרחש במסדרונות הבית הלבן והסטייט דפרטמנט. אך מהבנה והתבוננות שלי: מלחמה במזה"ת יוצרת בראייה האמריקנית חלון הזדמנויות של שבועות ספורים להזזת תהליכים מדיניים שהיו בבחינת טאבו ולא עסקו בהם שנים ארוכות. כך שר החוץ קיסינג'ר שפרץ את המבוי הסתום עוד בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים והוביל להסכמי הביניים שסללו את הדרך לחוזה השלום עם מצרים. זה חייב גם דיפלומטיה של "הערכה מחדש" והתנגשות מול ישראל.
אך לענייננו קרוב יותר המודל של שר החוץ ג'יימס בייקר אשר ניצל את הלם מלחמת המפרץ הראשונה 1991 לצורך התגברות על סרבנות השלום של ראש הממשלה יצחק שמיר. במסעותיו הדחופים באזור מייד בתום המלחמה הצליח שר החוץ האמריקני בייקר לאכוף על הצדדים ועידה בינלאומית לשלום במזה"ת. ועידת מדריד ממנה הסתעפו בדרכים המופלאות של ההיסטוריה הסכמי אוסלו להכרה הדדית של ישראל ואש"פ. הסכם ההכרה ההדדית שהוא הנדבך המרכזי בהסכמי אוסלו שמתקיים עד היום.
והשאלה שלפנינו: האם יצליח שר החוץ בלינקן לשחזר את הישגי הדיפלומטיה של שר החוץ בייקר , להכות בברזל בעודו חם, ולאכוף על הצדדים בטווח הזמן המיידי - ועידה בינלאומית לפתרון סוגית עזה כולל שיקום כלכלי מאסיבי במסגרת הנוסחה שהציע למדינת פלסטין אחודה הכוללת את עזה והגדה המערבית. בראיית ממשל ביידן, המדינות המתונות במזה"ת יחד עם מדינות האיחוד האירופי ויפן הן שצריכות לפעול כאן במשותף עם ארה"ב.
Shemuel Meir is an independent Israeli strategic analyst
כבר שנים רבות (אולי מאז ומתמיד) נתון הציבור הישראל בסד של מערכת תקשורת מוטה שלא ממלאת תפקיד עיתונאי אמיתי, אלא משמש כלי שמתמסר ומבטא את תעמולת המשטר. חלק מכך נובע מחוסר מקצועיות ומאי-הבנת תפקידה של עתונות חופשית במדינה דמוקרטית וחלק אחר מהווה שיתוף פעולה מודע. בנוסף לצנזורה הרשמית המצומצמת יחסית, קיימת צנזורה עצמית נרחבת במדיה מטעמי הזדהות פטריוטית ושיקולי רייטינג. הקול העיתונאי המקצועי והאובייקטיבי הוא מצומצם ומוגבל ומסריו מגיעים בעיקר למיעוט משוכנע. בכל הנוגע למלחמת 7 באוקטובר המשמעות היא שהציבור ברובו לא מודע לכך שישראל דוהרת במהירות להתנגשות עם חומת לבנים של המציאות - הביטחונית והמדינית.