מלחמת עזה, דיפלומטיית הדילוגים של בלינקן וסיכויים לשלום
שמואל מאיר
שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן סיים בשבוע שעבר מרתון של דיפלומטיית דילוגים במזה"ת. שמונה מדינות בתוך פחות משבוע. המטרות המוצהרות במסע הרביעי - כמו בפעמים הקודמות מאז מתקפת הפתע של חמאס בשבעה באוקטובר - להפגין גיבוי ותמיכה אסטרטגית בישראל, לרסן ולצמצם את התוצאות הקשות של ההרס והרג אזרחים בעזה, להביא לסיום המלחמה נגד חמאס, למנוע גלישה למלחמה אזורית מול חיזבאללה והפרוקסי של איראן במזה"ת. אבל בביקור הרביעי היה מרכיב שנבלע ולא שמו לב אליו ברעשי המלחמה והמבוי הסתום בדיוני "היום שאחרי" בקבינט של נתניהו: צורך דחוף מפורש במדינת פלסטינית עצמאית וחזרה מו הכפור של היוזמה לשלום ונורמליזציה עם סעודיה. והשניים שלובים זה בזה.
במקביל לצה"ל שדילג השבוע, בלי להודיע מראש לאזרחי ישראל, משלב מלחמה אינטנסיבית של כתישה והפעלת ארבע אוגדות בעזה לשלב בעצימות מופחתת וצמצום כוחות, עבר גם בלינקן בביקורו האחרון באזור לשלב החדש במתווה האמריקני לסיום המלחמה. מתווה מפורט דו-שלבי שהציגה ארה"ב בפסגת "ג'י 7" בטוקיו של המדינות המתועשות הדמוקרטיות בעלות בריתה (וזכה לאישורן) בראשית הפעולה הצבאית היבשתית של ישראל בעזה. מתווה אמריקני שהכיר בזכותה וחובתה של ישראל להגנה עצמית אך בה בעת הציג רשימת תנאים שהם בבחינת הצבת קווים אדומים למטרות המלחמה של ישראל: איסור העברה ועקירה בכוח של פלסטינים מתחומי עזה, לא לכיבוש מחדש של עזה, לא יהיו עוד בלוקדה ומצור (ימי ויבשתי), איסור צמצום הטריטוריה הפלסטינית בעזה (לא ל"אזורי ביטחון" ללא הגבלת זמן).
רשימת הקווים האדומים שהציבה ארה"ב באה לסלול את הדרך בימים אלה, בחלוף תקופת מעבר מראשית המלחמה, לשלב השני במתווה האמריקני. השלב המרכזי שנועד להביא לסיום המלחמה וסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת על פי המתווה, באמצעות שלטון פלסטיני בעזה (במלוא הטריטוריה) במסגרת יחידה מדינית אחת אחודה עם הגדה המערבית תחת הרשות הפלסטינית (יותר מאוחר הוסיף הנשיא ביידן "רשות מחודשת"). כבר בהשקת המתווה הדגיש בלינקן את הצורך המיידי לפעול בדחיפות "לא מחר, לא אחרי המלחמה אלא היום".
דומה כי במסע הרביעי של דיפלומטיית הדילוגים של בלינקן העריכה ארה"ב כי התגברה על הסרבנות של נתניהו או צמצמה את יכולתו להתנגד, והגיעה השעה לעבור לשלב השני. לפעול למימוש המתווה. להבנתי, כמו באבחת חרב אחת ברוח פתרון "הקשר הגורדי" החליטה ארה"ב לשים סוף לסחבת ולהסתתרות של נתניהו אחרי קבוצת השרים מן הימין המתנחלי הקיצוני שחסמה כל התקדמות. על נתניהו להסתדר בכוחות עצמו עם שרי ממשלתו. כאן לדעתי ההסבר למרכיב המדיני החדש שנכנס לתמונה: אמירה אמריקנית מפורשת לכינון מדינת פלסטין עצמאית לצידה של ישראל. לא עוד אמירות אמורפיות במונחים של "חזון" שלום שתי מדינות אלא התייחסות קונקרטית למדינת פלסטין והצורך בצעדים מוחשיים דחופים לכינונה. אמירה דרמטית שיכולה לשנות את התמונה המדינית של היגררות וסחבת שהכרנו שנים כה רבות. נותר לראות אם ממשל ביידן גם יאזור אומץ להכריז על הרכיב הטריטוריאלי: על בסיס קווי 67 שהם הגבולות המוכרים והבטוחים של מדינת ישראל כנאמר בהחלטת מועצת הביטחון 242. הבסיס להסכמי השלום שישראל חתומה עליהם עד היום.
בעבר (בשנת 2011) כבר ניסה הנשיא אובמה להשיק תכנית דומה אך נתניהו הצליח לגייס כוחות בפוליטיקה האמריקנית ואלה סייעו לו להביא לסיכול מתווה אובמה. הפעם המצב שונה בתכלית עם מלחמה בעזה שהולכת לשנות את פני המזה"ת ואת פניה של ישראל. אין בידינו פרטים וחומרים מסווגים על המתרחש במסדרונות הבית הלבן והסטייט דפרטמנט. אבל ניתן ללמוד על העמדה האמריקנית והצורך הדחוף בסיום המלחמה וכינון מדינת פלסטין עצמאית מהתבוננות אנליטית בטקסטים של מסיבות העיתונאים שערך בלינקן במסעו בשבוע שעבר. מעולם לא הופיעה מטבע הלשון "מדינת פלסטינית עצמאית" בתדירות כה גבוהה בטקסטים רשמיים אמריקניים כמו בסיקור דיפלומטיית הדילוגים האחרונה של בלינקן. ועוד בצירוף דגשים על הצורך ב"צעדים קונקרטיים מוחשיים". בתפיסת הביטחון האמריקנית שהציג בלינקן לנתניהו, מדינת פלסטין עצמאית הוא תנאי חיוני כפול, הן לפתרון הסכסוך והן לכינון מסגרת אזורית בהובלת ארה"ב מול הציר האיראני. לא בכדי חוזר בלינקן מספר פעמים בהודעותיו כי זאת מדיניות ארה"ב למזה"ת. במצב דברים זה מדגיש בלינקן , לא תהיה למנהיגי ישראל שאחרי מתקפת הפתע של חמאס ומלחמת עזה ברירה, והם יצטרכו "לקבל החלטות קשות".
החלטות קשות לעצירת מפעל ההתנחלויות בשלב ראשון ומיידי. החלטות קשות לסיום המלחמה בעזה על פי הפרמטרים של ארה"ב (רשימת "הקווים האדומים") והקהילה הבינלאומית. החלטות קשות באשר למדינה פלסטינית עצמאית אחודה הכוללת את עזה והגדה המערבית. החלטות קשות באשר לגבולות הקבע של מדינת ישראל שיזכו להכרה ולגיטימיות בינלאומית על בסיס קווי הסיום של מלחמת העצמאות 1949 (קווי 67 בז'רגון המקובל). וגם, החלטות קשות בטווח המיידי באשר ליוזמה לשלום ונורמליזציה עם סעודיה שהיתה הדבר הכי חם בדיפלומטיה העולמית בחודשי הקיץ שלפני המלחמה, והנה היא חוזרת.
בנאומו בעצרת האו"ם בספטמבר 2023, רק חודש לפני התקפת הפתע של חמאס בשבעה באוקטובר, ובסדרה של ראיונות לתקשורת האמריקנית הצהיר נתניהו במונחים כמעט משיחיים כי שלום ונורמליזציה עם סעודיה נמצאים מעבר לפינה. כי המשא ומתן שהתנהל באותה עת בין ארה"ב וסעודיה – בו דרשו הסעודים ברית הגנה פורמלית בין שתי המדינות ואישור אמריקני להעשרת אורניום על אדמתם - יביא בעקבותיו בבת אחת ובאופן פלאי להסרת חומות האיבה ולהסכמי שלום כולל בין ישראל ומדינות ערב. נתניהו לא נבהל מהסעיפים הצבאיים ומן האפשרות לברית הגנה בין סעודיה וארה"ב. ולא מן הסעיף הגרעיני בדרישה הסעודית שהיה מסוכן לביטחון ישראל (העשרת אורניום אזרחית על אדמת סעודיה עלולה להיות טריגר להעשרה צבאית גבוהה לנשק גרעיני). הוא פעל "לדלל" את הסעיף הגרעיני ולהמעיט בו באמצעות הסכמה לנוסחאות עמומות להקמת "מפעל העשרת אורניום בשליטה אמריקנית" ושיתופו של שליחו החשאי רון דרמר במגעים עם ארה"ב.
ההתלהבות והפעלתנות של נתניהו בסוגית הנורמליזציה עם סעודיה בחודשי הקיץ של 2023 - ועיתוני התקופה מלאים בכותרות בנושא זה - נבעה מהסעיף השלישי בסיפור: במשא ומתן לנורמליזציה הסכימה סעודיה להסיר מסדר היום העולמי את יוזמת השלום הותיקה שלה לשלום שתי מדינות על בסיס קווי 67. במקום זאת להסתפק בוויתורים "קוסמטיים" עמומים שידברו על הכללת "מרכיב פלסטיני משמעותי" ובו הקלה בתנאי החיים של הפלסטינים. שום אזכור למדינה פלסטינית.
והנה , בעקבות מסע הדילוגים של בלינקן והמאמצים לסיים את המלחמה, מתהפך הגלגל. מדינה פלסטינית עצמאית חוזרת לדיון הסעודי במדיניות ארה"ב. ואף ביתר שאת. מעתה היא תנאי, וכנראה תנאי הכרחי, לנורמליזציה ושלום בין ישראל וסעודיה כפי שעולה מהצהרתו של השגריר הסעודי בלונדון בראיון לתחנת בי.בי.סי. בעקבות ביקור בלינקן.
אין לדעת כיצד יתפתחו הדברים לנוכח סרבנות השלום של נתניהו. מכל מקום, אלמנט הזמן של בלינקן הוא קריטי. מהבנה והתבוננות שלי במדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב: מלחמה במזה"ת יוצרת בראייתם חלון הזדמנויות של חודשים ספורים להזזת תהליכים שהיו בבחינת טאבו ולא עסקו בהם שנים רבות. כך שר החוץ הנרי קיסינג'ר שפרץ את המבוי הסתום במזה"ת באמצעות דיפלומטיה של דילוגים במלחמת יום הכיפורים שהובילה בסוף הדרך לשלום הישראלי-מצרי. או שר החוץ ג'יימס בייקר שידע לנצל את הלם מלחמת המפרץ הראשונה ורקטות הסקאד ששיגר סאדם חוסיין לישראל. במסעותיו הדחופים באזור מייד בתום המלחמה הצליח בייקר להתגבר על סרבנות השלום של ראש הממשלה יצחק שמיר ולאכוף על הצדדים ועידה בינלאומית לשלום במדריד. היו גם מקרים של דיפלומטיית דילוגים שנכשלה ולא הביאה לתוצאות חיוביות. למשל מסעות התיווך של שר החוץ ג'ון קרי בתקופת אובמה. אולי בגלל שלא נבעו מהלם של מלחמה.
Shemuel Meir is an independent Israeli strategic analyst
סיכויי ממשל ביידן לדחוף את ממשלת ישראל לקבלת ההחלטות הקשות נראים לי קלושים משני טעמים עקריים - אחד חיצוני ואחד פנימי.
החיצוני נוגע ללוח הזמנים הפוליטי של ארה"ב בחודשים שנותרו על לבחירות נובמבר 2024. ספק רב אם במערכת בחירות המתלהטת "לחיים ולמוות" של המשטר הדמוקרטי האמריקאי יוכל ממשל ביידן להעניק לסוגיית ישראל את תשומת הלב ואת לקיחת הסיכונים שדרושים. סביר יותר שנתניהו וכנופייתו ינסו להחזיק מעמד ולמתוח זמן ללא הכרעה בתקווה שטראמפ יחזור לבית הלבן. כפי שהדברים נראים לא מן הנמנע שטראמפ אכן ינצח ויטרוף את כל הקלפים המדיניים הבינלאומיים.
הטעם הפנימי הוא חמור וקריטי יותר. ישראל נמצאת בתהליך פנימי אובדני שבו אלמנטים גדולים ומסוכנים במעמד הפוליטי ובציבור הכללי (ובחלקים ניכרים בצבא) ינקטו בכל דרך, כולל אלימות ומרידה, כדי לא לאבד את רסן השלטון ולסכן את תהליך שינוי המשטר וכדי לבחסל כל אפשרות לנסיגה מהשטחים הכבושים. ספק אם גורמים אלה, בכל תסריט צפוי, יסכים לוותר או להתפשר, גם במחיר מלחמת אזרחים.